וישב: תורת הסוד

טבעם של סודות ושקרים שעם חשיפתם הם מהווים קרקע פורייה למתח,לכעס רב,ולשנאה יוקדת. יעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו,ארץ כנען אך רוגזו של יוסף קפץ עליו.מהו אותו רוגז? בקריאה הצמודה לפשט הכתוב נדמה כי בית יעקב מתחיל להתמלא בבעלי סוד ויודעי ח"ן, כל אחד וטעמיו עמו. נסקור תחילה את הסודות וננסה לעמוד על המניעים לקיומם. הראשון לשמור סוד הוא יעקב " :וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". כלפי חוץ הוא מפקפק במשמעות חלומו של יוסף אודות הירח, השמש והכוכבים המשתחווים לו אך בתוך תוכו "היה ממתין ומצפה מתי יבוא" (רש"י). גם ראובן המבקש מאחיו להשליך את יוסף לבור תחת הריגתו ממש מסתיר את כוונותיו לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. עם מכירת יוסף האחרים שומרים בסוד את אשר עשו,ראובן מסתיר בסוד את החלק שלו במחדל ואף יצחק היודע כי יוסף חי מסתיר זאת מבנו ש"היה יודע שהוא חי, אמר :היאך אגלה והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו"(רש"י) "ויצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי"(רש"י). יהודה מסתיר מתמר כלתו את הסיבה לסירובו לחתנה עם שלה בנו הקטן אחרי מות שני בניו-בעליה כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו ותמר מסתירה את זהותה מול יהודה עד לרגע האמת,בו עמדה להישרף באשמת זנונים.מה הניע את כל אחד מבני משפחת יעקב להסתיר סודות וכוונות?

על מנת להתחקות אחר התשובה יש צורך להיכנס אל עובי הקורה של האווירה ששררה בבית יעקב ואשר הועברה במודע או שלא במודע דרכו ודרך יצחק אביו אל שאר בני ביתו. לאחר עשרים שנות גלות,בהם רומה יעקב פעם אחר פעם ע"י חותנו, יעקב חש כי הגיע אל המנוחה והנחלה ושכל צרותיו מאחוריו ובראשם התוצאות הקשות של השגת הברכות במרמה בעידודה ויוזמתה של רבקה אמו. הרשב"ם מסביר כי מה שהניע את רבקה ונתן לה את הביטחון לומר ליעקב "עלי קללתך בני" הייתה הנבואה שניתנה לה בעודה בהריון "ורב יעבוד צעיר" וכל פעולותיה נועדו לממש את אותה הנבואה. סביר להניח שהטראומה בעקבות התוצאות הקשות של המעשה לפיהן יעקב נאלץ לברוח מבית הוריו ולחיות בגלות במשך זמן כה רב הביאו אותו לנקוט בגישה שיש לתת לנבואות ולחלומות נבואיים להגשים את עצמם ללא מעורבות אקטיבית. זו אם כן הסיבה לכך שיעקב מסתיר מבניו את דעתו האמיתית על חלומותיו של יוסף ועל סיכויי מימושן שכן חשש שינסו לסכלם בעוד יוסף יפעל, כמו סבתו, במלוא המרץ כדי להגשימן . זו גם הסיבה שיצחק, שגם כן נפגע מגנבת דעתו ומהשגת הברכות במרמה, לא מספר לבנו את אשר הוא יודע על יוסף דרך רוח הקודש. בבית יעקב עושים אם כן הפרדה בין רוח הקודש לחיי החול.הגישה הפסיבית אל המציאות תואמת את פירושו של הרשב"ם למעשה מכירת יוסף לפיו לא האחים הם שמכרו אותו שכן רק הניחוהו בבור והמדיינים מכרוהו ויוסף נגנב שלא בידיעתם שכן כמעט כולם החזיקו בגישה של "שב ואל תעשה-עדיף".

כנגד גישה פסיבית זו עומדים שניים הנוקטים באקטיביות יתר ע"מ לממש את האינטואיציה הנבואית שמפעמת בהם: יוסף ותמר.אין זה מקרי כמובן שכל אחד מהם עתיד להוליד את אחד משני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הבא מזרעה של תמר.שלא כדעת אביו, יוסף מחזיק בדעה שאת הטעות של סבתא רבקה יש לתקן לא ע"י פסיביות והתבטלות אל מול הידיעה נבואית אלא ע"י עשיית הדברים באופן גלוי לחלוטין,שלא כמו בסיפור הברכות שם נעשו הדברים בהסתרה ובמידור מלא מעשיו ומיצחק. זו הסיבה שהוא משתף את אחיו בחלומותיו אע"פ שהמחיר הוא שיעורר עליו את רוגזם,הוא מביא את דיבתם אל אביו ואינו מסתיר דבר מבני משפחתו. הוא גם פועל במרץ למימוש החלומות הנבואיים, למשל ע"י הצעותיו המעשיים לפרעה לאחר שפתר את חלומותיו.לעומתו ,תמר,ממשיכה דווקא את הקו של רבקה ומסתירה את מעשיה ובעת התחזותה בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה היא מתכסית בצעיף (ובכך עושה מעשה דומה לזה של רבקה בפוגשה את יצחק) וכל זאת כאמצעי להשגת מטרתה- להדבק בזרעו של יהודה. כשהיא חושפת זהותה היא עושה כן בצורה מרומזת שרק יהודה יבין את משמעותה ובזכות מילות "צדקה ממני" הוא זוכה להוליד,כאמור, את דוד ולעתיד לבוא את המשיח. זוהי נקודת המפנה אשר ממנה והלאה גם יהודה הוא היוזם ("ויגש יהודה") והפסיביות שאפיינה את בית יעקב הולכת ומפנה את מקומה לאקטיביות זקופת קומה.

שתי הגישות בבית יעקב למימוש החזון הנבואי קיבלו הד גם בימנו ביחס לתהליך הגאולה והקמת מדינת ישראל: זו הפועלת לקירוב הגאולה באופן מעשי וזו המאמינה בבית מקדש היורד מהשמיים ומחזיקה בגישה פסיבית עד למימוש הגאולה מאליה. סיפור יוסף ואחיו מלמדנו שדווקא הגישה האקטיבית והנחושה של יוסף באפיק אחד ותמר באפיק האחר למימוש החלומות והחזון היא זו שקרבה אותם אל קרקע המציאות ולקבלת סיעתא דשמיא בדרך אל מימושן.

וירא: מוטיב הידיעה

לשורש ידע שתי הוראות שונות במקרא: מצד אחד הידיעה הפיזית הקשורה לרוב בידיעה הגופנית/מינית וכמו שראינו כבר בסיפור גן עדן "והאדם ידע את חווה אישתו" ומצד שני הידיעה השכלית, גם זו מוזכרת בסיפור עץ הדעת :"והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".מוטיב הידיעה מופיע בפרשה שמונה פעמים אותן ניתן לחלק לשתי קבוצות ע"פ 2 הוראות השורש י.ד.ע :

הידיעה השכלית, המובאת בכל המקרים כידיעה של ה' ולא של האדם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...." (בר' יח,יט( "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (בר' יח,כא(
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת.... (בר' כ,ו( כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי (בר' כ"ב,י"ב) והידיעה הגופנית המוזכרת רק בסיפור סדום ומובאת בכל המקרים בהקשר של ידיעה מינית אסורה :

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם (בר' י"ט,ה) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (בר' י"ט,ח) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ (בר' י"ט,לג) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ (בר' י"ט,לה) בכל הקשור בידיעה השכלית מצד ה' יש אי נוחות בעת קריאת הדברים שהרי לומר שה' יודע נשמע כאמירה מיותרת שכן ידיעתו של ה' היא אבסולוטית ואינה בגדר מצב משתנה ומהו אם כן החידוש באמירה שכזו ועל כן יש לפרש לדעתי את כל ארבעת המקרים בהם מוזכרת ידיעה כפועל הנסוב על אלוקים ע"פ האופן בו פירש רש"י את הדוגמא הרביעית וז"ל: "כי עתה ידעתי- מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות העולם התמהים מה היא חיבתי אצלך"(בר' כ"ב,יב) כלומר, ידעתי בהוראה של הודעתי. הידיעה המוחלטת של ה' הופכת לידיעה של בני האדם במעגל אותו בוחר ה' להפיץ את אותה ידיעה , כך גם כאשר ה' מודיע ומפרסם לאברהם את אשר הוא עומד לעשות לסדום,וכן כאשר הוא מודיע לעולם כולו את אשר קורה בסדום ע"י הענשתם בעונש יוצא הדופן וכך גם במעשה אבימלך ושרה כאשר מה שהיה ידוע רק לאבימלך אודות נקיון כוונותיו הופך לנחלת הכלל.הידיעה האלקוית הופכת לידיעה של בני אדם וזו משמעות הפועל ידע המשוייך לה'. מצד שני, מובאת הידיעה בסיפור סדום בהקשר של ידיעה אסורה: גילוי עריות ומשכב זכור. אנשי סדום רוצים לדעת את המלאכים, אורחיו של לוט ורש"י מפרש שכוונתם למשכב זכור, כך גם עם הצעתו המזעזעת מבחינה מוסרית של לוט המוכן ששתי בנותיו הבתולות אשר איש לא ידע אותן מינית ימסרו להמון השפל הצובא על דלת ביתו ובלבד שלא יפגעו באורחיו . כך גם כאשר בנותיו שלו שוכבות עימו והוא אינו יודע על כך, כאן אמנם הידיעה היא הכרתית אך מעשה השכיבה עצמו הוא כמובן ידיעה גופנית ויש כאן מעין אמירה אירונית שמצד אחד בנותיו יודעות אותו במעשה השכיבה בעוד הוא כביכול אינו יודע על כך בהיותו שיכור מן היין שהשקוהו ( וחז"ל דווקא דייקו משינוי המילה ובקומו באיות שונה בערב הראשון הושני שלוט ידע גם ידע ורק עשה עצמו כמי שאינו יודע). מה הקשר בין שתי סוגי הידיעה המוצגים בפרשה? בכל ידיעה יש משום קירבה והכרה של השני, בין אם גופנית ובין אם שכלית.במקרה שלנו הידיעות מייצגות שתי קצוות מנוגדות וקיצוניות.הידיעה הטהורה ביותר היא ידיעה אלוקית , במקרה שלנו ידיעה שאלוקים הופך אותה לידיעת האדם.הידיעה השפלה ביותר היא הידיעה הפיזית האסורה, ידיעה שהתורה אסרה מפורשות כשמכב זכור וכגילוי עריות. העובדה ששני סוגי הידיעה מוצגים כאן בכפיפה אחת באים לחדד והמחיש עד כמה יש בידי האדם את הפרשות לבחור בין הטוב והרע, בין הידיעה הנשגבת לזו השפלה וזהו פשט הדברים בפרשת בראשית " והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, ידיעה "טובה" מול ידיעה "רעה". והבחירה החופשית, כרגיל, בידי האדם.

במדבר: התבדלות הלויים

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (א,מט)
וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (ב,לג)
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (ג,יב)
וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ג,מא)
קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה:(ג,מה)


לאורך כל פרשת במדבר חוזר שוב ושוב נושא התבדלותם של הלוים מתוך בני ישראל.אין הם נספרים יחד עם בני ישראל אלא בספירה ייחודית להם , בטווח גילאים שונה ועם הדגשה שהם שייכים לה'.מה טיבה של הפרדה זו בינם לבין שאר העם? וממה היא נובעת?

ההבנה הפשוטה היא שספירתם של בני ישראל נועדה לצורך מניית יוצאי הצבא ולכן נמנו "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" ואילו הלויים שאינם משרתים בצבא נמנים פעם אחת מגיל חודש ע"מ לערוך השוואה כמותית בינם לבין בכורות ישראל ופעם שניה הם נספרים בכל משפחה ומשפחה "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד"(ג,ד) לשירותם בצבא יש אופי שונה שכן הכוונה לעבודת המקדש ולכן הם נמנים בנפרד.ע"פ זאת, ניתן להבין את הדברים באופן עמוק יותר כבאים להצביע על הבדל עמוק ומהותי בין אופיו של שבט לוי לבין אופיים של שאר השבטים.הבדל זה בא לידי ביטוי באופנים הבאים:
1.לא נשתעבדו במצרים כמובא ברש"י,שמות ה,ד:
לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי...
2.ברית המילה נשמרה אצלם באופן עקבי כמפורש ברש"י,דברים,לג,ט:
ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם.
3.לא באו בצבא אלא שרתו בקודש
4.לא ירשו נחלה בא"י

א.בזכות מה זכו לכל זאת?
בזכות פסוק אחד:
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַ-י-ה-וָ-ה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב,כו)
הנכונות לעשייה היא טוטאלית, מקיפה את כל השבט ללא יוצא דופן ועל כך ניתנו לו כל התפקידים הגדולים אותם עליו לקיים.
ב.היכן בא לידי בטוי ההבדל בין 2 הקבוצות?
הלווים הם שומרי הברית הקנאים לדבר ה' וממילא מגלים גדלות רוח בהסכמתם להצטרף למלחמת החורמה בעגל.
מצד אחד הלויים אינם שותפים לסבל של העם- לא בשעבוד, לא בהתייצבות לצבא שכן ה' פטרם מזה,
ומצד שני בגלל שאין להם נחלה הרי הם חיים כל הזמן בזהות תלושה, לא מחוברת לקרקע.מה תפקידם בכך?
במקומות רבים אנו מתוודעים לתפקידים של הלויים כמלמדי התורה את העם:
וּלְלֵוִי אָמַר ... יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים ל"ג,ח-י)
תפקיד זה מתברר דווקא בברכתו של משה ולא בדברי יעקב לבניו שם פנה אל לוי ושמעון כיחידה אחת.לוי הוכיח בקנאותו לה' בעת מעשה העגל שגם מעשהו בדינה נבע ממניעים טהורים גרידא ובשל ההחלצות המוחלטת של כל השבט לכך , זכו לקבל את ההנהגה הרוחנית של העם שהרי התוכנית המקורית היתה שעובדי המקדש יבואו מכל השבטים ומכל המשפחות כך שיהיה ביזור דמוגרפי ולא גיאוגרפי , ומשטעו הבכורות ולא התייצבו לימין משה בעת פקודה עבר התפקיד לשבט מפוזר גיאוגפית אך מוגדר היטב מבחינה דמוגרפית,הפיזור של עובדי המקדש עבר ,אם כן,מפיזור דמוגרפי לפיזור גיאוגרפי.

בדבריו על פרשת במדבר,הרב שרקי אומר ששבט לוי אוצר בתוכו בא"י את האופי של נדודי העם במדבר בעצם היותו נודד בין השבטים בעת שהייתם בארץ.הוא משמר משהו מן הגלותיות והנדודים של ב"י ב-40 שנותיהם במדבר סיני.עכ"ד.
לעניות דעתי, כאשר ב"י משמרים את התורה והמצוות, הנדודים נותרים טמונים באופיו המפוזר של שבט לוי אך כאשר אין הם עושים רצונו של מקום אזי אותה גלותיות שהיתה אצורה אצל הלויים מתפרצת החוצה ומוליכה את כל העם- לגלות ומעניין שדווקא בגלות השיוך השבטי של כל העם הולך לאיבוד והיחידים שמצליחים לשמר את שיוכם לשבט הם בני שבט לוי והכהנים שבהם.דווקא מי שאצר את הנדודים בליבו הוא זה שהשכיל לשמר גם את שיוכו השבטי לאורך כל שנות הגלות.בעת שעם ישראל על אדמתו תפיקדם של ב"י לשמור על התורה עבורו וכשב"י אינם על אדמתם תפקידם לשמר את עם ישראל (ע"י שמירת הזהות שלהם ושיוכם לשבט לוי) בשביל שימור והצלת התורה.

פקודי: עשיית דבר ה'

18 פעמים בפרשת פקודי חוזרים ביטויים המעידים כי מלאכת המשכן נעשתה בדיוק כפי שציווה משה.
15 פעמים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה" ו-3 פעמים "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה". מה פשר החזרה המרובה על אותו הדבר, לכאורה מספיק היה לכתוב זאת פעם אחת בפסוק המסכם ?

וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(לט,א)
וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,ה)
וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (לט,ז)
וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,כא)
פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,כו)
וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה(לט,כט)
וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,לא)
וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ (לט,לב)
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה (לט,מב)
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: (לט,מג)
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה (מ,טז)
וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (מ,יט)
וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(מ,כא)
וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (מ,כג)
וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(מ,כה)
וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (מ,כז)
וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה(מ,כט)
בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (מ,לב)

ע"פ הדעה שהמשכן הוקם בצל חטא העגל ומרכיביו באן לכפר על חטא נורא זה של העם, הרי שכל אחד מהמוטיבים והעניינים המוזכרים אודות המשכן מהווה נדבך בכפרה זו.נעמוד הפעם רק על החזרה המרובה אחרי הביטוי "כאשר ציוה ה'" המאפיינת את כל פרשת פקודי.בעל "בית הלוי" בפירושו על התורה נותן לחזרה זו טעם מובהק הקשור בעניין העגל וז"ל:
"וכיון דעיקר חטאם בעגל היה מה שרצו להתחכם מעצמם לעשות ע"פ ידיעתם וחכמתם מעשה אשר לא נצטוו עליו ולזה במעשה המשכן שבא לכפר נאמר על כל מה שעשו "כאשר צוה ה'" כלומר דהגם דבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץוהיה יודע רמזים וסודות במלאכתו עם כל זה במלאכתו היה כל כוונתם כאשר ציוה ה' ונתכוונו רק לעשות ציוויו ורצונו יתברך לא משום שהשכל של עצמם מחייבם לעשות כן ,וזהו שכיפר להם על חטא העגל"
(בית הלוי,פרשת כי תשא)
יוצא אם כן שחטא העגל שהיה חריגה בוטה וברורה מציווי ה' אשר נבעה מתוך העמדת שיקול הדעת של העם מעל לכל ניתן לכפרה ע"י עשיית המשכן תוך כדי ביצוע דקדקני ומלא של דבר ה' בכל פרט ופרט ועל עניין מהותי זה באה ללמדנו החזרה המרובה על הביטוי "כאשר ציווה ה'". ממילא מובנת היטב ברכתו של משה לאחר שראה שאכן כך נעשה:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה"
שהרי הוא היה זה ששבר את הלוחות והביע כעסו של העם וכעת משראה שאכן חזרו בהם וביצעו את דבר ה' במלואו הרי שממילא הם ראויים לקבל ממנו את ברכתו.

כי תשא: עליות וירידות

חטא העגל הינו אחד משני החטאים הגדולים ומהפורסמים ביותר של ב"י במהלך 40 שנות נדודיהם במדבר, יחד עם חטא המרגלים אשר עליו נענשו ב"י ביתר חומרה.הנפילה הגדולה של ב"י אחרי ההתרוממות האדירה במהלך התגלות ה' במתן תורה מעוררת באופן טבעי את האימרה " מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".המוטיב החוזר ונשנה של עלייה מחד וירידה מאידך חוזר ונשנה בכל סיפור החטא:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם

אי ירידתו של משה בזמן כפי שחיב אותו העם הוא השורש לכל המתרחש אחר כך.העםםנמצא במעלה גבוהה אך נזקק לחפץ מוחשי כדי לעבוד את ה' ולכן מבקשים להם את העגל שיחליף את מי שהעלה אותם ממצרים ואף העלה אותם למדרגת עובדי ה'.הם מעלים עולות לעגל המחליף את משה ורואים בו כמי שהעלה אותם למעמדם הנשגב.אם שורש החטא החל משום שבושש משה לרדת הרי שירידתו למטה היא גם תחילת הכפרה שכן מעשיו של משה בירדו הם שבירת הלוחות,השמדת העגל והריגת החוטאים מהעם.משה היורד אל העם נמצא במדרגה עליונה יותר מאשר העם המעלה עולות לעגל שכביכול העלה אותם ממצרים.מה שחותם את מעשה חטא העגל הוא עלייתו של משה בשנית כדי להשלים את תהליך התיקון של החטא.פתחנו באי ירדת משה וחתמנו בעלייתו בשנית ללמדנו שגם עליה וגם ירידה יכולים להביא לתיקון והצלה ובלבד שהם משמשים אמצעי להשגת מטרה זו.

יתרו : משמעויות השמיעה

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (יח,א)
עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים (יח,יט)
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר (יח,כד)
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (יט,ה)
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְ-ה-וָ-ה: (יט,ט)

השמיעה, אחת מ-5 החושים בהם תופס האדם את המציאות המתקיימת סביבו, מוזכרת בפרשה 5 פעמים בהקשרים ומשמעויות שונות.מה בדיוק שמע יתרו? התורה אינה מפרטת.מה משמעות הביטוי הכפול "שמוע תשמעו"? ומדוע האמונה במשה חייבת להתקיים גם באמצעות השמיעה והלא כבר נאמר שב"י "רואים את הקולות"?

נחלקו הפרשנים מה בדיוק שמע יתרו שגרם לו לבוא לקראת משה ולעזוב את משרתו ככהן מדיין ויש לומר שהתורה לא פירשה מה שמע משום שזה לא העיקר, העיקר הוא שיתרו שמע- ובא ( כמובא ברש"י).כל עמי האזור שמעו, כפי שמתואר בשירת הים ( שמעו עמים ירגזון) אך השמיעה על מעשי ה' לא הביאה אותם לכדי מעשה ולכןהריהי שכניסה באון אחת ויציאתה מרעותה.מעשהו של יתרו ששמע, הפנים, ועשה מעשה היא שמועה שיש לשים עליה את הפוקוס, זוהי שמיעה שמחייבת כל אדם מאמין באשר הוא.וכשם שהוא יודע לשמוע הוא יודע להשמיע עצות באזני חותנו משה וזה האחרון ניחן בענווה הראויה להקשיב ואף לבצע ושוב זוהי שמיעה המביאה לידי מעשה.
הביטוי "שמוע תשמעו"המובא דברי ה' לב"י מלמד אותנו על דרישה כפולה: לשמוע היום ולקיים את מצוות ה' אך יתרה מזו: להצליח להישאר במעמד זה של יכולת לשמוע ולקיים את דברי ה' גם בעתיד, גם בשיגרת היום יום ולא רק במעמד הנשגב של מתן תורה.האמונה שדברי משה חייבת לעבור גם דרך חוש השמיעה כדי להקיף את כל החושים במעמד הנשגב שכן האמונה, כך ע"פ הרמב"ם , מושגת ע"י השכל,החושים ודברי הנביאים ולכן ב"י חייבים גם לשמוע שה' דיבר עם משה ולא פחות חשוב מכך- להשמיע מסר זה הלאה לדורות הבאים ובכך להעביר את המסורת על המעמד המיוחד ולבסס בזה את האמונה שה' ובמשה.
יוצא אם כן ששמיעה מצריכה גם מעשה בצידה - ע"מ שיוכח שהדברים אכן חלחלו אל השומע ולא נפלו על אזניים ערלות ולא פחות חשוב שהשומע ידע להשמיע את הדברים הלאה, לצורך העברת המסר הלאה לדורות הבאים.

בשלח: הצעקה אל ה'

וּפַרְעה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת- עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה (יד,י)
וַיּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (יד,טו)
וַיִּצְעַק אֶל-יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָֹ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ (טו,כה)
וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי (יז,ד)

יציאת מצריים היתה מלווה ללא ספק בהרבה המולה, ,רעש וצעקות שהרי לא בכל יום יוצא עם שלם המונה כמה מליונים ממצרים (ולמעשה ע"פ המדרש מעולם לא חמק עבד ממצרים) .אל מול הצעקות החוזרות ונשנות בפרשה ניצבת טענתו של משה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון",אך האם צעקתם של ב"י לה' זהה לצעקתו של משה? נביא את תרגומו של אונקלוס לכל אחת מהצעקות:
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה תרגום: וּזְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְ-יָ
מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ תרגום: קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְלוּן
וַיִּצְעַק אֶל-יְ-ה-וָ-ה תרגום: וְצַלִי קֳדָם יְ-יָ
וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה תרגום: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְ-יָ

צעקתם של ב"י כבר נשמעה קודם :
כשה' מתגלה למשה הוא אומר לו בין השאר:
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו תרגום: וְיָת קְבֶלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן אֲרֵי גְלֵי קָדָמַי יָת כֵּיבֵיהוֹן (שמות ג,ז;תרגום אונקלוס שם)
בכך מתייחס הקב"ה לזעקה-צעקה-שועה שעלתה מפיהם של ב"י כמתואר קודם לכן:
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

כשבני ישראל צועקים , צעקתם נובעת מתוך חוסר אונים, מהקרביים, צעקה זו מגיעה עד כסא הכבוד אע"פ שאיננה תפילה ואינה תכליתית, זהו יותר אינסטיקט של עם שלם הצועק אל אלוקיו ולכן מתרגם זאת אונקלוס בלשון "זעקה" או "קובלנה".הקב"ה מקשיב וקולט את הצעקות הללו ומתחיל תהליך הגאולה ממצרים אך עם הגיעם לים סוף הקב"ה מודיע למשה שאין עוד צורך בצעקות של ב"י, זוהי עת המעשים ולכן "דבר אל ב"י ויסעו".לעומת זאת הצעקה של משה כולה תפילה סדורה וברורה, אינה נובעת מחוסר אונים אלא מרצון להיענות מהירה ולכן מתרגמה אונקלוס בלשון "וצלי"- ויתפלל.
בשני המקרים ה"צועק" מצפה למענה מהיר, מאחר והשעה דוחקת ולכן אינו יכול להמתין ולבקש צרכיו בדרכים השגרתיות ובכל זאת ההבדל בין משה לבין העם הוא גדול: אצל ב"י אין תפילה ויעד ברור ואף לא בקשה מוגדרת היטב אלא כעין זעקה של ילד חסר אונים ואילו אצל משה הבקשה מוגדרת היטב והצפייה בכל מקרה היא למענה מיידי ומהיר.

וארא-בוא: משולש יודעי ה'

לאורך סיפור יציאת מצרים חוזר ונשנה מוטיב ידיעת ה' וזאת בהמשך ישיר לאי הידיעה המוצהרת של פרעה את ה' במפגש הראשון בינו לבין משה.עם זאת יש כאן משולש של יודעים: בצלע אחת פרעה, בשניה מצרים ובשלישית ב"י.החלוקה הזו מוצאת את ביטויה גם במיקום בו היא מוזכרת: לפני מכות מצרים ולאחריהם מוזכרת הידיעה של מצרים,מכות מצרים מחולקות לשניים: 7 הראשונות המובאות בפרשת וארא- עוסקות בידיעת פרעה את ה' ואילו בשלוש האחרונות המובאות בפרשת בוא- מוזכרת ידיעת ב"י את ה'.החלוקה הזו אינה מקרית כמובן, יש כאן שלוש דרגות שונות של ידיעה: אין הידיעה של ב"י דומה לזו של פרעה ואין ידיעתו של פרעה דומה לזו של מצרים.
לפני מופת התנין:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בִּנְטתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (ז,ה)

דם:
כּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה הִנֵּה אָנכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (ז,יז)
צפרדע:
וַיּאמֶר לְמָחָר וַיּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּי-ה-וֹ-ָה אֱ-לֹ-הֵ-י-נ-וּ (ח,ו)
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח,יח)
ברד:
כִּי בַּפַּעַם הַזּאת אֲנִי שׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפתַי אֶל-לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמנִי בְּכָל-הָאָרֶץ (ט,יד)
וַיּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְ-ה-וֹ-ָה הַקּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַ-י-ה-וֹ-ָה הָאָרֶץ (ט,כט)
ארבה:
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה (י,ב)
מכת בכורות:
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַ-פְ-לֶ-ה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (יא,ז)

אחרי יציאת מצרים:
וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל- חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן (יד,ד)
לפני קריעת ים סוף:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (יד,יח)

ההזדמנות הראשונה שניתנה לפרעה ולכל מצרים לדעת את ה' היתה במופת התנין: מטהו של אהרון בולע את מטות החרטומים והדבר הוא פלא אך בכל זאת- לא פרעה ולא עבדיו מגיעים בעקבות כך לידיעת ה'.מרגע זה והלאה מכוונת המכות למטרה מרכזית אחת: ידיעת פרעה את ה'.מצרים כולה תגיע לידיעת ה' רק על ים סוף- כאשר תצא מתוך ארץ מצרים וממילא גם מתוך מוראו של פרעה השולט בכל ארץ מצרים.אז ורק אז יגיעו המצרים למדרגה של ידיעת ה'- כפי שניתן לראות בלשון הכתוב: וידעו מצרים.
מכת הדם באה ללמד את פרעה שה' הוא י-ה-ו-ה קרי : היה הווה ויהיה , נצחיות האל הקיום אליו התכחש פרעה מושגים במכת הדם.( מקביל ל"אנוכי ה"')
במכת הצפרדע פרעה למד שאין עוד מלבדו (מקביל ל"לא יהיה לך אלוקים אחרים")
במכת הערוב פרעה למד לדעת שה' לא נמצא רק בשמים אלא מעורב בבריאה ( אני ה' בקרב הארץ).
במכת הברד פרעה למד על ייחודיותו של ה' בקרב הארץ ועל כך שהכל שייך לה'.
במכה זו סוף סוף מגיע פרעה לדרגה ראויה של ידיעת ה' באמרו: "חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-ה-וֹ-ָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". הכרתו של פרעה בצדקותו של ה' היא היא הראייה לכך שאכן הושגה מטרת הידיעה של פרעה ולמרות שעדיין אינו משלח את ב"י מארצם הרי שכעת יש להתחיל במכות אשר יביאו את ב"י לדעת את ה', וזאת למרות שידיעת ה' המלאה של ב"י כעם תחול רק במתן תורה (ע"פ אבן עזרא) כפי שכבר הודיע להם בלשון הגאולה הרביעית:
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".

שמות: הכרת תודה וכפיות טובה

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף (שמות א,ח)
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב,ד)
וַיּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת- הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר(שמות ב,יד)
וַיּאמֶר אֶל-בְּנתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיאכַל לָחֶם(שמות ב,כ)
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקב:וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שמות ב,כה)
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה(שמות ג,יט)
וַיּאמֶר פַּרְעה מִי יְ-ה-וֹ-ָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה,ב)

כאשר משה רבנו נצטווה להטיל על מצרים את 10 המכות, סייע בידו אחיו אהרון בשלושת המכות הראשונות והכה במטהו את היאור (במכת דם וצפרדע) ואת הקרקע ( במכת הכינים).רש"י מסביר לנו את הטעם לכך בכך ש"לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו", משה מכיר תודה ליאור שהגן עליו ולכן אהרון מכה את היאור במקומו וכנ"ל במכת הכינים הקרקע שבה הוטמן המצרי שהרג משה לא יכולה ללקות על ידו.לכאורה לא ברור העניין שהרי היאור לא היה נפגע ממעשהו וכך גם הקרקע ומה באה התורה ללמדנו? ברור שיש כאן רעיון של חינוך להכרת תודה למי שסייע בידך, אלא שקריאה מחודשת של פרשת שמות מלמדת אותנו עד כמה תרבות כפיות הטובה היתה מושרשת במצרים וממילא משה, כמי שנלחם בתרבות זו צריך היה להתרחק ממידה זו מרחק רב.
השורש י.ד.ע חוזר ונשנה בפרשת שמות בהקשר של הכרת תודה וכפיות טובה:
פרעה שאינו יודע את יוסף מגלה בכך, כפי שמסביר בעל מנחה בלולה,את כפיות הטובה שלו שהרי עשה עצמו כמי שאינו מכיר את יוסף וניצל את העובדה שכל הדור (הן של ב"י והן של מצרים-חזקוני) שהכיר את יוסף ופועלו- מת ורוח חדשה החלה מנשבת מבית המלוכה המצרי , רוח של כפיות טובה למושיע הכלכלה המצרית.וכך, פרעה שאינו יודע את יוסף בתחילת הפרשה , אינו יודע גם את ה' בסופה (לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ-ה-וָ-ה) וממילא הוא כופר בקיומו של מי שגילה לו ( או למי שמלך לפניו) את צפונות העתיד דרך חלום הפרות והשיבולים ובסיועו של יוסף הביא לצמיחתה ופריחתה של מצרים.
כפיות הטובה חיחלה כמובן גם לעם המצרי שרודה ומעביד את ב"י אך אפילו לתוך שורות עם ישראל עצמו כפי שמתואר בסיפור האיש המצרי המכה את העברי.מדרש הראובני יוצר זיקה בין מקרה המצרי המכה עברי לבין שני העברים הניצים. ע"פ המדרש ( המובא גם ברש"י) המצרי שכב עם אשת האיש העברי המזוהה כדתן ולאחר שדתן גילה זאת העבידו המצרי והכהו במטרה להורגו ולהסתיר את מעשהו.משה כידוע מציל את דתן אך זה לא מונע מדתן ואחיו אבירם המתקוטטים יום לאחר מכן אחד עם השני (ככל הנראה בהקשר של המקרה של המצרי) להלשין על משה בפני פרעה.כפיות הטובה הזו היא לדעתי אחת הסיבות להמשך הגלות המתבררת למשה באומרו :"אכן נודע הדבר" (ושוב שורש י.ד.ע בהקשר של כפיות טובה).בפעם הבאה שניתקל בהכרת טובה, לשם שינוי, הרי שזה אצל יתרו הגומל חסד עם משה שסייע לבנותיו , מארח אותו ואף נותן לו את ביתו לאישה.כאשר הקב"ה מתגלה למשה הוא נוקט בלשון "וידע אלוקים" במשמעות של הכרת טובה לשלושת האבות שבזכותם נגאלים ישראל.הכרת הטובה מחלחלת גם לשמו של אליעזר בנו של משה ("אלוקיי אבי היה בעזרי") ואף בשמו ואופיו של משה רבנו בכבודו ובעצמו: כמי ששמו נגזר מכך שמשו אותו מן היאור ורבים דאגו להצילו ובראשם אחותו הרי שהוא הופך למי שמש ומושיע אנשים מצרתם: דתן מהמצרי,בנות יתרו מהרועים וכמובן- עם ישראל ממצרים.גם אחותו, מרים, שהשגיחה עליו לדעה (שוב שורש ידע) מה יעשה לו, זוכה ברבות הימים להכרת טובה כאשר היא מצטרעת ועם ישראל כולו ממתין לה שבוע ימים עד שתשוב לאיתנה. דומה כי כל מהותו של העם היהודי (מלשון הודיה) הוא להכיר טובה האחד לרעהו ולהודות על מעשים טובים הנעשים האחד כלפי השני ובודאי כלפי ריבונו של עולם. לאור כל זת אך ברור לנו שכאשר משה מכה את מצרים ע"מ שידעו את ה' ויכירו בטובתו אין הוא יכול להשיב רעה תחת טובה למי שהצילו והגינו עליו וממילא ברור מדוע הוטלה משימה זו בידי אהרון.