בשלח: הצעקה אל ה'

וּפַרְעה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת- עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה (יד,י)
וַיּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל-משֶׁה מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (יד,טו)
וַיִּצְעַק אֶל-יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָֹ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ (טו,כה)
וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה לֵאמר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי (יז,ד)

יציאת מצריים היתה מלווה ללא ספק בהרבה המולה, ,רעש וצעקות שהרי לא בכל יום יוצא עם שלם המונה כמה מליונים ממצרים (ולמעשה ע"פ המדרש מעולם לא חמק עבד ממצרים) .אל מול הצעקות החוזרות ונשנות בפרשה ניצבת טענתו של משה "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון",אך האם צעקתם של ב"י לה' זהה לצעקתו של משה? נביא את תרגומו של אונקלוס לכל אחת מהצעקות:
וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה תרגום: וּזְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְ-יָ
מַה-תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ תרגום: קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִטְלוּן
וַיִּצְעַק אֶל-יְ-ה-וָ-ה תרגום: וְצַלִי קֳדָם יְ-יָ
וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל-יְ-ה-וָֹ-ה תרגום: וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְ-יָ

צעקתם של ב"י כבר נשמעה קודם :
כשה' מתגלה למשה הוא אומר לו בין השאר:
וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו תרגום: וְיָת קְבֶלְתְּהוֹן שְׁמִיעַ קֳדָמַי מִן קֳדָם מַפְלְחֵיהוֹן אֲרֵי גְלֵי קָדָמַי יָת כֵּיבֵיהוֹן (שמות ג,ז;תרגום אונקלוס שם)
בכך מתייחס הקב"ה לזעקה-צעקה-שועה שעלתה מפיהם של ב"י כמתואר קודם לכן:
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב,כג)

כשבני ישראל צועקים , צעקתם נובעת מתוך חוסר אונים, מהקרביים, צעקה זו מגיעה עד כסא הכבוד אע"פ שאיננה תפילה ואינה תכליתית, זהו יותר אינסטיקט של עם שלם הצועק אל אלוקיו ולכן מתרגם זאת אונקלוס בלשון "זעקה" או "קובלנה".הקב"ה מקשיב וקולט את הצעקות הללו ומתחיל תהליך הגאולה ממצרים אך עם הגיעם לים סוף הקב"ה מודיע למשה שאין עוד צורך בצעקות של ב"י, זוהי עת המעשים ולכן "דבר אל ב"י ויסעו".לעומת זאת הצעקה של משה כולה תפילה סדורה וברורה, אינה נובעת מחוסר אונים אלא מרצון להיענות מהירה ולכן מתרגמה אונקלוס בלשון "וצלי"- ויתפלל.
בשני המקרים ה"צועק" מצפה למענה מהיר, מאחר והשעה דוחקת ולכן אינו יכול להמתין ולבקש צרכיו בדרכים השגרתיות ובכל זאת ההבדל בין משה לבין העם הוא גדול: אצל ב"י אין תפילה ויעד ברור ואף לא בקשה מוגדרת היטב אלא כעין זעקה של ילד חסר אונים ואילו אצל משה הבקשה מוגדרת היטב והצפייה בכל מקרה היא למענה מיידי ומהיר.

וארא-בוא: משולש יודעי ה'

לאורך סיפור יציאת מצרים חוזר ונשנה מוטיב ידיעת ה' וזאת בהמשך ישיר לאי הידיעה המוצהרת של פרעה את ה' במפגש הראשון בינו לבין משה.עם זאת יש כאן משולש של יודעים: בצלע אחת פרעה, בשניה מצרים ובשלישית ב"י.החלוקה הזו מוצאת את ביטויה גם במיקום בו היא מוזכרת: לפני מכות מצרים ולאחריהם מוזכרת הידיעה של מצרים,מכות מצרים מחולקות לשניים: 7 הראשונות המובאות בפרשת וארא- עוסקות בידיעת פרעה את ה' ואילו בשלוש האחרונות המובאות בפרשת בוא- מוזכרת ידיעת ב"י את ה'.החלוקה הזו אינה מקרית כמובן, יש כאן שלוש דרגות שונות של ידיעה: אין הידיעה של ב"י דומה לזו של פרעה ואין ידיעתו של פרעה דומה לזו של מצרים.
לפני מופת התנין:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בִּנְטתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (ז,ה)

דם:
כּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה הִנֵּה אָנכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (ז,יז)
צפרדע:
וַיּאמֶר לְמָחָר וַיּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּי-ה-וֹ-ָה אֱ-לֹ-הֵ-י-נ-וּ (ח,ו)
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (ח,יח)
ברד:
כִּי בַּפַּעַם הַזּאת אֲנִי שׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפתַי אֶל-לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמנִי בְּכָל-הָאָרֶץ (ט,יד)
וַיּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְ-ה-וֹ-ָה הַקּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַ-י-ה-וֹ-ָה הָאָרֶץ (ט,כט)
ארבה:
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה (י,ב)
מכת בכורות:
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַ-פְ-לֶ-ה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (יא,ז)

אחרי יציאת מצרים:
וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל- חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן (יד,ד)
לפני קריעת ים סוף:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (יד,יח)

ההזדמנות הראשונה שניתנה לפרעה ולכל מצרים לדעת את ה' היתה במופת התנין: מטהו של אהרון בולע את מטות החרטומים והדבר הוא פלא אך בכל זאת- לא פרעה ולא עבדיו מגיעים בעקבות כך לידיעת ה'.מרגע זה והלאה מכוונת המכות למטרה מרכזית אחת: ידיעת פרעה את ה'.מצרים כולה תגיע לידיעת ה' רק על ים סוף- כאשר תצא מתוך ארץ מצרים וממילא גם מתוך מוראו של פרעה השולט בכל ארץ מצרים.אז ורק אז יגיעו המצרים למדרגה של ידיעת ה'- כפי שניתן לראות בלשון הכתוב: וידעו מצרים.
מכת הדם באה ללמד את פרעה שה' הוא י-ה-ו-ה קרי : היה הווה ויהיה , נצחיות האל הקיום אליו התכחש פרעה מושגים במכת הדם.( מקביל ל"אנוכי ה"')
במכת הצפרדע פרעה למד שאין עוד מלבדו (מקביל ל"לא יהיה לך אלוקים אחרים")
במכת הערוב פרעה למד לדעת שה' לא נמצא רק בשמים אלא מעורב בבריאה ( אני ה' בקרב הארץ).
במכת הברד פרעה למד על ייחודיותו של ה' בקרב הארץ ועל כך שהכל שייך לה'.
במכה זו סוף סוף מגיע פרעה לדרגה ראויה של ידיעת ה' באמרו: "חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-ה-וֹ-ָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים". הכרתו של פרעה בצדקותו של ה' היא היא הראייה לכך שאכן הושגה מטרת הידיעה של פרעה ולמרות שעדיין אינו משלח את ב"י מארצם הרי שכעת יש להתחיל במכות אשר יביאו את ב"י לדעת את ה', וזאת למרות שידיעת ה' המלאה של ב"י כעם תחול רק במתן תורה (ע"פ אבן עזרא) כפי שכבר הודיע להם בלשון הגאולה הרביעית:
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".

שמות: הכרת תודה וכפיות טובה

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף (שמות א,ח)
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב,ד)
וַיּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת- הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר(שמות ב,יד)
וַיּאמֶר אֶל-בְּנתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיאכַל לָחֶם(שמות ב,כ)
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקב:וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שמות ב,כה)
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה(שמות ג,יט)
וַיּאמֶר פַּרְעה מִי יְ-ה-וֹ-ָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקלוֹ לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ-ה-וָ-ה וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ(שמות ה,ב)

כאשר משה רבנו נצטווה להטיל על מצרים את 10 המכות, סייע בידו אחיו אהרון בשלושת המכות הראשונות והכה במטהו את היאור (במכת דם וצפרדע) ואת הקרקע ( במכת הכינים).רש"י מסביר לנו את הטעם לכך בכך ש"לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו", משה מכיר תודה ליאור שהגן עליו ולכן אהרון מכה את היאור במקומו וכנ"ל במכת הכינים הקרקע שבה הוטמן המצרי שהרג משה לא יכולה ללקות על ידו.לכאורה לא ברור העניין שהרי היאור לא היה נפגע ממעשהו וכך גם הקרקע ומה באה התורה ללמדנו? ברור שיש כאן רעיון של חינוך להכרת תודה למי שסייע בידך, אלא שקריאה מחודשת של פרשת שמות מלמדת אותנו עד כמה תרבות כפיות הטובה היתה מושרשת במצרים וממילא משה, כמי שנלחם בתרבות זו צריך היה להתרחק ממידה זו מרחק רב.
השורש י.ד.ע חוזר ונשנה בפרשת שמות בהקשר של הכרת תודה וכפיות טובה:
פרעה שאינו יודע את יוסף מגלה בכך, כפי שמסביר בעל מנחה בלולה,את כפיות הטובה שלו שהרי עשה עצמו כמי שאינו מכיר את יוסף וניצל את העובדה שכל הדור (הן של ב"י והן של מצרים-חזקוני) שהכיר את יוסף ופועלו- מת ורוח חדשה החלה מנשבת מבית המלוכה המצרי , רוח של כפיות טובה למושיע הכלכלה המצרית.וכך, פרעה שאינו יודע את יוסף בתחילת הפרשה , אינו יודע גם את ה' בסופה (לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְ-ה-וָ-ה) וממילא הוא כופר בקיומו של מי שגילה לו ( או למי שמלך לפניו) את צפונות העתיד דרך חלום הפרות והשיבולים ובסיועו של יוסף הביא לצמיחתה ופריחתה של מצרים.
כפיות הטובה חיחלה כמובן גם לעם המצרי שרודה ומעביד את ב"י אך אפילו לתוך שורות עם ישראל עצמו כפי שמתואר בסיפור האיש המצרי המכה את העברי.מדרש הראובני יוצר זיקה בין מקרה המצרי המכה עברי לבין שני העברים הניצים. ע"פ המדרש ( המובא גם ברש"י) המצרי שכב עם אשת האיש העברי המזוהה כדתן ולאחר שדתן גילה זאת העבידו המצרי והכהו במטרה להורגו ולהסתיר את מעשהו.משה כידוע מציל את דתן אך זה לא מונע מדתן ואחיו אבירם המתקוטטים יום לאחר מכן אחד עם השני (ככל הנראה בהקשר של המקרה של המצרי) להלשין על משה בפני פרעה.כפיות הטובה הזו היא לדעתי אחת הסיבות להמשך הגלות המתבררת למשה באומרו :"אכן נודע הדבר" (ושוב שורש י.ד.ע בהקשר של כפיות טובה).בפעם הבאה שניתקל בהכרת טובה, לשם שינוי, הרי שזה אצל יתרו הגומל חסד עם משה שסייע לבנותיו , מארח אותו ואף נותן לו את ביתו לאישה.כאשר הקב"ה מתגלה למשה הוא נוקט בלשון "וידע אלוקים" במשמעות של הכרת טובה לשלושת האבות שבזכותם נגאלים ישראל.הכרת הטובה מחלחלת גם לשמו של אליעזר בנו של משה ("אלוקיי אבי היה בעזרי") ואף בשמו ואופיו של משה רבנו בכבודו ובעצמו: כמי ששמו נגזר מכך שמשו אותו מן היאור ורבים דאגו להצילו ובראשם אחותו הרי שהוא הופך למי שמש ומושיע אנשים מצרתם: דתן מהמצרי,בנות יתרו מהרועים וכמובן- עם ישראל ממצרים.גם אחותו, מרים, שהשגיחה עליו לדעה (שוב שורש ידע) מה יעשה לו, זוכה ברבות הימים להכרת טובה כאשר היא מצטרעת ועם ישראל כולו ממתין לה שבוע ימים עד שתשוב לאיתנה. דומה כי כל מהותו של העם היהודי (מלשון הודיה) הוא להכיר טובה האחד לרעהו ולהודות על מעשים טובים הנעשים האחד כלפי השני ובודאי כלפי ריבונו של עולם. לאור כל זת אך ברור לנו שכאשר משה מכה את מצרים ע"מ שידעו את ה' ויכירו בטובתו אין הוא יכול להשיב רעה תחת טובה למי שהצילו והגינו עליו וממילא ברור מדוע הוטלה משימה זו בידי אהרון.