בראשית: דעת וחיים

 פתיחה: האכילה מעץ הדעת - החיפזון מהשטן

...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)


חלק א:זהותו של עץ הדעת

1.אתרוג: ידיעת האמצעי והמטרה

א.עץ הדעת-האתרוג- היחיד שבו טעם העץ כטעם הפרי:
מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה, ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ו): ותרא האשה בי טוב העץ וגו',אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.(בראשית רבא,טו,ז)

ב.הקשר לסיפור גן עדן:  חטא האדמה ואיסור הנגיעה

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)

עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי,  לפיכך כשנתקלל אדם על עונו  נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)

ג.האידאל בבריאה היה שהאמצעי(העץ) יהיה שווה למטרה(הפרי):

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשיים בחוש נשמתו באותו הגובה (מצד ההבנה) והנועם (מצד ההרגשה) שעצם המגמה מורגשת בו אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו. אבל העצים... נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם (אורות התשובה,ו,ז)


ד. איסור הנגיעה:

מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד! 
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)

2.רימון: ידיעת ההבחנה בין חיצוניות לפנימיות
בשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה...(ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)

חיבור בין רימון לעץ הדעת:
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:(יחזקאל א,כז)

...ושני הט''ט הם הטוב שבעץ הדעת ורמון הוא הקליפה והרע, ור''מ שלמד תורה מאחר רמון מצא תוכו אכל שהם הט''ט טוב, וקליפתו רמון זרק, כי בתורתו מצא כתנות אור, שהוא הפשיט עור הנחש, ותקן את רבו באש שהוציא מקברו, והמ''י)(מלבי"ם,שם)


הקשר לחטא בגן עדן- חווה חטאה בפרי שחיצוניותה משכה אותה אליו במקום לחפש אחר הפנימיות:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית ג,ו)

3.חיטה: דע לפני מי אתה עומד
...ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.(סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם...(בראשית ג,יט)
בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה (רש"י,שם)

4.גפן: איבוד הדעת להבחין בין טוב לרע
'וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל' (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ (בראשית רבא,יט,ה)

5.תאנה: ידיעת התיקון
 ...רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

6.אגוז: ידיעת הגלות
ברוך אתה ה' אמ"ה אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום (סידור עמרם גאון, מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.)

 גלות ראשונה החלה אצל אדם הראשון:
וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ב,כג-כד)

 את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות  לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)

הערת אגב-תפוח המוזכר בחז"ל הוא אתרוג ומכאן כנראה ייחוסו השגוי של עץ הדעת לתפוח:
א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח,ע"א)

פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות,שם)

חלק ב:זהותו של עץ החיים והמניעה מאכילתו

1.מדוע נאסרה האכילה מעץ החיים לאחר האכילה מעץ הדעת?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם  הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם 

כלומר הרי האדם התחיל להאמין שבאכילתו מפירות עץ הדעת התעלה כבר להיות כאלוקים יודע טוב ורע.מתוך דעה זו, במקורה בדברי הנחדש יתפתה להמשיך לצעד הבא על פי אותו מתכון...
אם האדם יאכל מעץ החיים הוא יחשוב כי הגיע לחיי נצח (דבר איננו נכון) .כעת הוא לא יפחד מאיום עונש המוות ןלא יחזור בתשובה לפני מותו לכן אסור לאפשר לו לאכול מעץ החיים ובכך להידרדר לתהום.אסור לו להישאר בגן עדן, וצריך לתת לו סיכוי לחזור בתשובה מחוץ לשערי גן עדן (ותישאני רוח ,מאמר עץ חיים ועץ הדעת(א),הרב שבתי סבתו)

2.עץ החיים- השמן:

א.יעקב ועץ החיים:

יעקב אבינו כאשר יצא מארץ ישראל, אומרת התורה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (בראשית כח יא)

הוא ישן דווקא במקום של בית המקדש, ואחרי החלום הנבואי הוא התעורר ואמר:
אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִי"ם וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (בראשית כח טז-יט)
מאיפה הוא לקח את השמן? השמן הוא קיבל בירושה מהאדם הראשון – וזה מה שנשאר אצלו מעץ החיים. לכן כל הפעולות הכי גבוהות – הם בשמן, כל התחילה, לקדש כל הכלים של בית המקדש – בשמן המשכה – הכל מעץ מחיים כדי שיתקיים. (ע"פ אתר אוצר כתבי הבעל שם טוב)

ב.זית: רומז לעץ החיים

... וזהו שכתוב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". תְּצַוֶּה - לשון צוותא, חיבור. כי צריך עם ישראל כולו לתקן את הדעת ולהתחבר יחדיו להעלות שמן מעץ החיים לנר תמיד בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין" (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

3.שמן המשחה- לא כלה לעולם- סמל לנצחיות עץ החיים:

נס נעשה בשמן המשחה שאינו כלה לעולם. גם לאחר שמשחו בו את המשכן ואת כל כליו, את מלכי ישראל ואת הכהנים הגדולים לדורותיהם, עדיין נותר השמן בקרן שמילא משה. כוח הנצח מתפשט עד בלי תכלית מכוח מידתו של משה, שאין בעבודת ה' שלו כל זכר לאפשרות פגם (הרב אורי שרקי,פרשת כי תשא)

סיכום: הדרך אל הדעת עוברת בשמירה על כבוד האדם

...ומפני מה לא נתפרסם העץ?  שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי"ד):(רש"י,בראשית ג,ז)

פרי עץ הדעת יש בו 6 צדדים של כפי שהציגו זאת  חז"ל וממילא אין מחלוקת כי כולם צודקים- השאלה על מה שמים את הדגש ולכן התורה לא ציינה את פרי עץ הדעת (ענ"ד)

עץ החיים האמיתי - נתבררה במפורש זהותו:

בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ...עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח).

שורה תחתונה:
"וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"- רק שיוסיף... (ע"פ הרבי מקוצק)

בראשית: דעת וחיים

 פתיחה: האכילה מעץ הדעת - החיפזון מהשטן

...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)


חלק א:זהותו של עץ הדעת

1.אתרוג: ידיעת האמצעי והמטרה

א.עץ הדעת-האתרוג- היחיד שבו טעם העץ כטעם הפרי:
מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה, ...רבי אבא דעכו אמר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (בראשית ג, ו): ותרא האשה בי טוב העץ וגו',אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג.(בראשית רבא,טו,ז)

ב.הקשר לסיפור גן עדן:  חטא האדמה ואיסור הנגיעה

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (בראשית א,יב)

עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי,  לפיכך כשנתקלל אדם על עונו  נפקדה גם היא על עונה ): (רש"י,שם)

ג.האידאל בבריאה היה שהאמצעי(העץ) יהיה שווה למטרה(הפרי):

מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשיים בחוש נשמתו באותו הגובה (מצד ההבנה) והנועם (מצד ההרגשה) שעצם המגמה מורגשת בו אבל טבע הארץ... גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנועמו והדרו. אבל העצים... נתעבו ונתגשמו ואיבדו את טעמם (אורות התשובה,ו,ז)


ד. איסור הנגיעה:

מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד! 
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)

2.רימון: ידיעת ההבחנה בין חיצוניות לפנימיות
בשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה...(ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)

חיבור בין רימון לעץ הדעת:
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב:(יחזקאל א,כז)

...ושני הט''ט הם הטוב שבעץ הדעת ורמון הוא הקליפה והרע, ור''מ שלמד תורה מאחר רמון מצא תוכו אכל שהם הט''ט טוב, וקליפתו רמון זרק, כי בתורתו מצא כתנות אור, שהוא הפשיט עור הנחש, ותקן את רבו באש שהוציא מקברו, והמ''י)(מלבי"ם,שם)


הקשר לחטא בגן עדן- חווה חטאה בפרי שחיצוניותה משכה אותה אליו במקום לחפש אחר הפנימיות:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית ג,ו)

3.חיטה: דע לפני מי אתה עומד
...ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.(סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם...(בראשית ג,יט)
בזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה (רש"י,שם)

4.גפן: איבוד הדעת להבחין בין טוב לרע
'וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל' (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ (בראשית רבא,יט,ה)

5.תאנה: ידיעת התיקון
 ...רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

6.אגוז: ידיעת הגלות
ברוך אתה ה' אמ"ה אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום (סידור עמרם גאון, מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.)

 גלות ראשונה החלה אצל אדם הראשון:
וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ב,כג-כד)

 את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות  לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)

הערת אגב-תפוח המוזכר בחז"ל הוא אתרוג ומכאן כנראה ייחוסו השגוי של עץ הדעת לתפוח:
א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח,ע"א)

פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות,שם)

חלק ב:זהותו של עץ החיים והמניעה מאכילתו

1.מדוע נאסרה האכילה מעץ החיים לאחר האכילה מעץ הדעת?

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם  הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם 

כלומר הרי האדם התחיל להאמין שבאכילתו מפירות עץ הדעת התעלה כבר להיות כאלוקים יודע טוב ורע.מתוך דעה זו, במקורה בדברי הנחדש יתפתה להמשיך לצעד הבא על פי אותו מתכון...
אם האדם יאכל מעץ החיים הוא יחשוב כי הגיע לחיי נצח (דבר איננו נכון) .כעת הוא לא יפחד מאיום עונש המוות ןלא יחזור בתשובה לפני מותו לכן אסור לאפשר לו לאכול מעץ החיים ובכך להידרדר לתהום.אסור לו להישאר בגן עדן, וצריך לתת לו סיכוי לחזור בתשובה מחוץ לשערי גן עדן (ותישאני רוח ,מאמר עץ חיים ועץ הדעת(א),הרב שבתי סבתו)

2.עץ החיים- השמן:

א.יעקב ועץ החיים:

יעקב אבינו כאשר יצא מארץ ישראל, אומרת התורה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (בראשית כח יא)

הוא ישן דווקא במקום של בית המקדש, ואחרי החלום הנבואי הוא התעורר ואמר:
אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִי"ם וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: (בראשית כח טז-יט)
מאיפה הוא לקח את השמן? השמן הוא קיבל בירושה מהאדם הראשון – וזה מה שנשאר אצלו מעץ החיים. לכן כל הפעולות הכי גבוהות – הם בשמן, כל התחילה, לקדש כל הכלים של בית המקדש – בשמן המשכה – הכל מעץ מחיים כדי שיתקיים. (ע"פ אתר אוצר כתבי הבעל שם טוב)

ב.זית: רומז לעץ החיים

... וזהו שכתוב: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". תְּצַוֶּה - לשון צוותא, חיבור. כי צריך עם ישראל כולו לתקן את הדעת ולהתחבר יחדיו להעלות שמן מעץ החיים לנר תמיד בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין" (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

3.שמן המשחה- לא כלה לעולם- סמל לנצחיות עץ החיים:

נס נעשה בשמן המשחה שאינו כלה לעולם. גם לאחר שמשחו בו את המשכן ואת כל כליו, את מלכי ישראל ואת הכהנים הגדולים לדורותיהם, עדיין נותר השמן בקרן שמילא משה. כוח הנצח מתפשט עד בלי תכלית מכוח מידתו של משה, שאין בעבודת ה' שלו כל זכר לאפשרות פגם (הרב אורי שרקי,פרשת כי תשא)

סיכום: הדרך אל הדעת עוברת בשמירה על כבוד האדם

...ומפני מה לא נתפרסם העץ?  שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זה שלקה העולם על ידו. (מדרש רבי תנחומא וירא פי"ד):(רש"י,בראשית ג,ז)

פרי עץ הדעת יש בו 6 צדדים של כפי שהציגו זאת  חז"ל וממילא אין מחלוקת כי כולם צודקים- השאלה על מה שמים את הדגש ולכן התורה לא ציינה את פרי עץ הדעת (ענ"ד)

עץ החיים האמיתי - נתבררה במפורש זהותו:

בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ...עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח).

שורה תחתונה:
"וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"- רק שיוסיף... (ע"פ הרבי מקוצק)

וישב: תורת הסוד

טבעם של סודות ושקרים שעם חשיפתם הם מהווים קרקע פורייה למתח,לכעס רב,ולשנאה יוקדת. יעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו,ארץ כנען אך רוגזו של יוסף קפץ עליו.מהו אותו רוגז? בקריאה הצמודה לפשט הכתוב נדמה כי בית יעקב מתחיל להתמלא בבעלי סוד ויודעי ח"ן, כל אחד וטעמיו עמו. נסקור תחילה את הסודות וננסה לעמוד על המניעים לקיומם. הראשון לשמור סוד הוא יעקב " :וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". כלפי חוץ הוא מפקפק במשמעות חלומו של יוסף אודות הירח, השמש והכוכבים המשתחווים לו אך בתוך תוכו "היה ממתין ומצפה מתי יבוא" (רש"י). גם ראובן המבקש מאחיו להשליך את יוסף לבור תחת הריגתו ממש מסתיר את כוונותיו לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. עם מכירת יוסף האחרים שומרים בסוד את אשר עשו,ראובן מסתיר בסוד את החלק שלו במחדל ואף יצחק היודע כי יוסף חי מסתיר זאת מבנו ש"היה יודע שהוא חי, אמר :היאך אגלה והקדוש ברוך הוא אינו רוצה לגלות לו"(רש"י) "ויצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי"(רש"י). יהודה מסתיר מתמר כלתו את הסיבה לסירובו לחתנה עם שלה בנו הקטן אחרי מות שני בניו-בעליה כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו ותמר מסתירה את זהותה מול יהודה עד לרגע האמת,בו עמדה להישרף באשמת זנונים.מה הניע את כל אחד מבני משפחת יעקב להסתיר סודות וכוונות?

על מנת להתחקות אחר התשובה יש צורך להיכנס אל עובי הקורה של האווירה ששררה בבית יעקב ואשר הועברה במודע או שלא במודע דרכו ודרך יצחק אביו אל שאר בני ביתו. לאחר עשרים שנות גלות,בהם רומה יעקב פעם אחר פעם ע"י חותנו, יעקב חש כי הגיע אל המנוחה והנחלה ושכל צרותיו מאחוריו ובראשם התוצאות הקשות של השגת הברכות במרמה בעידודה ויוזמתה של רבקה אמו. הרשב"ם מסביר כי מה שהניע את רבקה ונתן לה את הביטחון לומר ליעקב "עלי קללתך בני" הייתה הנבואה שניתנה לה בעודה בהריון "ורב יעבוד צעיר" וכל פעולותיה נועדו לממש את אותה הנבואה. סביר להניח שהטראומה בעקבות התוצאות הקשות של המעשה לפיהן יעקב נאלץ לברוח מבית הוריו ולחיות בגלות במשך זמן כה רב הביאו אותו לנקוט בגישה שיש לתת לנבואות ולחלומות נבואיים להגשים את עצמם ללא מעורבות אקטיבית. זו אם כן הסיבה לכך שיעקב מסתיר מבניו את דעתו האמיתית על חלומותיו של יוסף ועל סיכויי מימושן שכן חשש שינסו לסכלם בעוד יוסף יפעל, כמו סבתו, במלוא המרץ כדי להגשימן . זו גם הסיבה שיצחק, שגם כן נפגע מגנבת דעתו ומהשגת הברכות במרמה, לא מספר לבנו את אשר הוא יודע על יוסף דרך רוח הקודש. בבית יעקב עושים אם כן הפרדה בין רוח הקודש לחיי החול.הגישה הפסיבית אל המציאות תואמת את פירושו של הרשב"ם למעשה מכירת יוסף לפיו לא האחים הם שמכרו אותו שכן רק הניחוהו בבור והמדיינים מכרוהו ויוסף נגנב שלא בידיעתם שכן כמעט כולם החזיקו בגישה של "שב ואל תעשה-עדיף".

כנגד גישה פסיבית זו עומדים שניים הנוקטים באקטיביות יתר ע"מ לממש את האינטואיציה הנבואית שמפעמת בהם: יוסף ותמר.אין זה מקרי כמובן שכל אחד מהם עתיד להוליד את אחד משני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הבא מזרעה של תמר.שלא כדעת אביו, יוסף מחזיק בדעה שאת הטעות של סבתא רבקה יש לתקן לא ע"י פסיביות והתבטלות אל מול הידיעה נבואית אלא ע"י עשיית הדברים באופן גלוי לחלוטין,שלא כמו בסיפור הברכות שם נעשו הדברים בהסתרה ובמידור מלא מעשיו ומיצחק. זו הסיבה שהוא משתף את אחיו בחלומותיו אע"פ שהמחיר הוא שיעורר עליו את רוגזם,הוא מביא את דיבתם אל אביו ואינו מסתיר דבר מבני משפחתו. הוא גם פועל במרץ למימוש החלומות הנבואיים, למשל ע"י הצעותיו המעשיים לפרעה לאחר שפתר את חלומותיו.לעומתו ,תמר,ממשיכה דווקא את הקו של רבקה ומסתירה את מעשיה ובעת התחזותה בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה היא מתכסית בצעיף (ובכך עושה מעשה דומה לזה של רבקה בפוגשה את יצחק) וכל זאת כאמצעי להשגת מטרתה- להדבק בזרעו של יהודה. כשהיא חושפת זהותה היא עושה כן בצורה מרומזת שרק יהודה יבין את משמעותה ובזכות מילות "צדקה ממני" הוא זוכה להוליד,כאמור, את דוד ולעתיד לבוא את המשיח. זוהי נקודת המפנה אשר ממנה והלאה גם יהודה הוא היוזם ("ויגש יהודה") והפסיביות שאפיינה את בית יעקב הולכת ומפנה את מקומה לאקטיביות זקופת קומה.

שתי הגישות בבית יעקב למימוש החזון הנבואי קיבלו הד גם בימנו ביחס לתהליך הגאולה והקמת מדינת ישראל: זו הפועלת לקירוב הגאולה באופן מעשי וזו המאמינה בבית מקדש היורד מהשמיים ומחזיקה בגישה פסיבית עד למימוש הגאולה מאליה. סיפור יוסף ואחיו מלמדנו שדווקא הגישה האקטיבית והנחושה של יוסף באפיק אחד ותמר באפיק האחר למימוש החלומות והחזון היא זו שקרבה אותם אל קרקע המציאות ולקבלת סיעתא דשמיא בדרך אל מימושן.

וירא: מוטיב הידיעה

לשורש ידע שתי הוראות שונות במקרא: מצד אחד הידיעה הפיזית הקשורה לרוב בידיעה הגופנית/מינית וכמו שראינו כבר בסיפור גן עדן "והאדם ידע את חווה אישתו" ומצד שני הידיעה השכלית, גם זו מוזכרת בסיפור עץ הדעת :"והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".מוטיב הידיעה מופיע בפרשה שמונה פעמים אותן ניתן לחלק לשתי קבוצות ע"פ 2 הוראות השורש י.ד.ע :

הידיעה השכלית, המובאת בכל המקרים כידיעה של ה' ולא של האדם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...." (בר' יח,יט( "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (בר' יח,כא(
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת.... (בר' כ,ו( כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי (בר' כ"ב,י"ב) והידיעה הגופנית המוזכרת רק בסיפור סדום ומובאת בכל המקרים בהקשר של ידיעה מינית אסורה :

וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם (בר' י"ט,ה) הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם (בר' י"ט,ח) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ (בר' י"ט,לג) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ (בר' י"ט,לה) בכל הקשור בידיעה השכלית מצד ה' יש אי נוחות בעת קריאת הדברים שהרי לומר שה' יודע נשמע כאמירה מיותרת שכן ידיעתו של ה' היא אבסולוטית ואינה בגדר מצב משתנה ומהו אם כן החידוש באמירה שכזו ועל כן יש לפרש לדעתי את כל ארבעת המקרים בהם מוזכרת ידיעה כפועל הנסוב על אלוקים ע"פ האופן בו פירש רש"י את הדוגמא הרביעית וז"ל: "כי עתה ידעתי- מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות העולם התמהים מה היא חיבתי אצלך"(בר' כ"ב,יב) כלומר, ידעתי בהוראה של הודעתי. הידיעה המוחלטת של ה' הופכת לידיעה של בני האדם במעגל אותו בוחר ה' להפיץ את אותה ידיעה , כך גם כאשר ה' מודיע ומפרסם לאברהם את אשר הוא עומד לעשות לסדום,וכן כאשר הוא מודיע לעולם כולו את אשר קורה בסדום ע"י הענשתם בעונש יוצא הדופן וכך גם במעשה אבימלך ושרה כאשר מה שהיה ידוע רק לאבימלך אודות נקיון כוונותיו הופך לנחלת הכלל.הידיעה האלקוית הופכת לידיעה של בני אדם וזו משמעות הפועל ידע המשוייך לה'. מצד שני, מובאת הידיעה בסיפור סדום בהקשר של ידיעה אסורה: גילוי עריות ומשכב זכור. אנשי סדום רוצים לדעת את המלאכים, אורחיו של לוט ורש"י מפרש שכוונתם למשכב זכור, כך גם עם הצעתו המזעזעת מבחינה מוסרית של לוט המוכן ששתי בנותיו הבתולות אשר איש לא ידע אותן מינית ימסרו להמון השפל הצובא על דלת ביתו ובלבד שלא יפגעו באורחיו . כך גם כאשר בנותיו שלו שוכבות עימו והוא אינו יודע על כך, כאן אמנם הידיעה היא הכרתית אך מעשה השכיבה עצמו הוא כמובן ידיעה גופנית ויש כאן מעין אמירה אירונית שמצד אחד בנותיו יודעות אותו במעשה השכיבה בעוד הוא כביכול אינו יודע על כך בהיותו שיכור מן היין שהשקוהו ( וחז"ל דווקא דייקו משינוי המילה ובקומו באיות שונה בערב הראשון הושני שלוט ידע גם ידע ורק עשה עצמו כמי שאינו יודע). מה הקשר בין שתי סוגי הידיעה המוצגים בפרשה? בכל ידיעה יש משום קירבה והכרה של השני, בין אם גופנית ובין אם שכלית.במקרה שלנו הידיעות מייצגות שתי קצוות מנוגדות וקיצוניות.הידיעה הטהורה ביותר היא ידיעה אלוקית , במקרה שלנו ידיעה שאלוקים הופך אותה לידיעת האדם.הידיעה השפלה ביותר היא הידיעה הפיזית האסורה, ידיעה שהתורה אסרה מפורשות כשמכב זכור וכגילוי עריות. העובדה ששני סוגי הידיעה מוצגים כאן בכפיפה אחת באים לחדד והמחיש עד כמה יש בידי האדם את הפרשות לבחור בין הטוב והרע, בין הידיעה הנשגבת לזו השפלה וזהו פשט הדברים בפרשת בראשית " והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, ידיעה "טובה" מול ידיעה "רעה". והבחירה החופשית, כרגיל, בידי האדם.

במדבר: התבדלות הלויים

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (א,מט)
וְהַלְוִיִּם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (ב,לג)
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: (ג,יב)
וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(ג,מא)
קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה:(ג,מה)


לאורך כל פרשת במדבר חוזר שוב ושוב נושא התבדלותם של הלוים מתוך בני ישראל.אין הם נספרים יחד עם בני ישראל אלא בספירה ייחודית להם , בטווח גילאים שונה ועם הדגשה שהם שייכים לה'.מה טיבה של הפרדה זו בינם לבין שאר העם? וממה היא נובעת?

ההבנה הפשוטה היא שספירתם של בני ישראל נועדה לצורך מניית יוצאי הצבא ולכן נמנו "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" ואילו הלויים שאינם משרתים בצבא נמנים פעם אחת מגיל חודש ע"מ לערוך השוואה כמותית בינם לבין בכורות ישראל ופעם שניה הם נספרים בכל משפחה ומשפחה "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד"(ג,ד) לשירותם בצבא יש אופי שונה שכן הכוונה לעבודת המקדש ולכן הם נמנים בנפרד.ע"פ זאת, ניתן להבין את הדברים באופן עמוק יותר כבאים להצביע על הבדל עמוק ומהותי בין אופיו של שבט לוי לבין אופיים של שאר השבטים.הבדל זה בא לידי ביטוי באופנים הבאים:
1.לא נשתעבדו במצרים כמובא ברש"י,שמות ה,ד:
לכו לסבלתיכם. לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי...
2.ברית המילה נשמרה אצלם באופן עקבי כמפורש ברש"י,דברים,לג,ט:
ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם.
3.לא באו בצבא אלא שרתו בקודש
4.לא ירשו נחלה בא"י

א.בזכות מה זכו לכל זאת?
בזכות פסוק אחד:
וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַ-י-ה-וָ-ה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב,כו)
הנכונות לעשייה היא טוטאלית, מקיפה את כל השבט ללא יוצא דופן ועל כך ניתנו לו כל התפקידים הגדולים אותם עליו לקיים.
ב.היכן בא לידי בטוי ההבדל בין 2 הקבוצות?
הלווים הם שומרי הברית הקנאים לדבר ה' וממילא מגלים גדלות רוח בהסכמתם להצטרף למלחמת החורמה בעגל.
מצד אחד הלויים אינם שותפים לסבל של העם- לא בשעבוד, לא בהתייצבות לצבא שכן ה' פטרם מזה,
ומצד שני בגלל שאין להם נחלה הרי הם חיים כל הזמן בזהות תלושה, לא מחוברת לקרקע.מה תפקידם בכך?
במקומות רבים אנו מתוודעים לתפקידים של הלויים כמלמדי התורה את העם:
וּלְלֵוִי אָמַר ... יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים ל"ג,ח-י)
תפקיד זה מתברר דווקא בברכתו של משה ולא בדברי יעקב לבניו שם פנה אל לוי ושמעון כיחידה אחת.לוי הוכיח בקנאותו לה' בעת מעשה העגל שגם מעשהו בדינה נבע ממניעים טהורים גרידא ובשל ההחלצות המוחלטת של כל השבט לכך , זכו לקבל את ההנהגה הרוחנית של העם שהרי התוכנית המקורית היתה שעובדי המקדש יבואו מכל השבטים ומכל המשפחות כך שיהיה ביזור דמוגרפי ולא גיאוגרפי , ומשטעו הבכורות ולא התייצבו לימין משה בעת פקודה עבר התפקיד לשבט מפוזר גיאוגפית אך מוגדר היטב מבחינה דמוגרפית,הפיזור של עובדי המקדש עבר ,אם כן,מפיזור דמוגרפי לפיזור גיאוגרפי.

בדבריו על פרשת במדבר,הרב שרקי אומר ששבט לוי אוצר בתוכו בא"י את האופי של נדודי העם במדבר בעצם היותו נודד בין השבטים בעת שהייתם בארץ.הוא משמר משהו מן הגלותיות והנדודים של ב"י ב-40 שנותיהם במדבר סיני.עכ"ד.
לעניות דעתי, כאשר ב"י משמרים את התורה והמצוות, הנדודים נותרים טמונים באופיו המפוזר של שבט לוי אך כאשר אין הם עושים רצונו של מקום אזי אותה גלותיות שהיתה אצורה אצל הלויים מתפרצת החוצה ומוליכה את כל העם- לגלות ומעניין שדווקא בגלות השיוך השבטי של כל העם הולך לאיבוד והיחידים שמצליחים לשמר את שיוכם לשבט הם בני שבט לוי והכהנים שבהם.דווקא מי שאצר את הנדודים בליבו הוא זה שהשכיל לשמר גם את שיוכו השבטי לאורך כל שנות הגלות.בעת שעם ישראל על אדמתו תפיקדם של ב"י לשמור על התורה עבורו וכשב"י אינם על אדמתם תפקידם לשמר את עם ישראל (ע"י שמירת הזהות שלהם ושיוכם לשבט לוי) בשביל שימור והצלת התורה.

פקודי: עשיית דבר ה'

18 פעמים בפרשת פקודי חוזרים ביטויים המעידים כי מלאכת המשכן נעשתה בדיוק כפי שציווה משה.
15 פעמים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה" ו-3 פעמים "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה". מה פשר החזרה המרובה על אותו הדבר, לכאורה מספיק היה לכתוב זאת פעם אחת בפסוק המסכם ?

וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(לט,א)
וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,ה)
וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (לט,ז)
וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,כא)
פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,כו)
וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה(לט,כט)
וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (לט,לא)
וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ (לט,לב)
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה (לט,מב)
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: (לט,מג)
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה (מ,טז)
וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (מ,יט)
וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(מ,כא)
וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (מ,כג)
וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה:(מ,כה)
וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה (מ,כז)
וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה(מ,כט)
בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: (מ,לב)

ע"פ הדעה שהמשכן הוקם בצל חטא העגל ומרכיביו באן לכפר על חטא נורא זה של העם, הרי שכל אחד מהמוטיבים והעניינים המוזכרים אודות המשכן מהווה נדבך בכפרה זו.נעמוד הפעם רק על החזרה המרובה אחרי הביטוי "כאשר ציוה ה'" המאפיינת את כל פרשת פקודי.בעל "בית הלוי" בפירושו על התורה נותן לחזרה זו טעם מובהק הקשור בעניין העגל וז"ל:
"וכיון דעיקר חטאם בעגל היה מה שרצו להתחכם מעצמם לעשות ע"פ ידיעתם וחכמתם מעשה אשר לא נצטוו עליו ולזה במעשה המשכן שבא לכפר נאמר על כל מה שעשו "כאשר צוה ה'" כלומר דהגם דבצלאל היה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץוהיה יודע רמזים וסודות במלאכתו עם כל זה במלאכתו היה כל כוונתם כאשר ציוה ה' ונתכוונו רק לעשות ציוויו ורצונו יתברך לא משום שהשכל של עצמם מחייבם לעשות כן ,וזהו שכיפר להם על חטא העגל"
(בית הלוי,פרשת כי תשא)
יוצא אם כן שחטא העגל שהיה חריגה בוטה וברורה מציווי ה' אשר נבעה מתוך העמדת שיקול הדעת של העם מעל לכל ניתן לכפרה ע"י עשיית המשכן תוך כדי ביצוע דקדקני ומלא של דבר ה' בכל פרט ופרט ועל עניין מהותי זה באה ללמדנו החזרה המרובה על הביטוי "כאשר ציווה ה'". ממילא מובנת היטב ברכתו של משה לאחר שראה שאכן כך נעשה:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה"
שהרי הוא היה זה ששבר את הלוחות והביע כעסו של העם וכעת משראה שאכן חזרו בהם וביצעו את דבר ה' במלואו הרי שממילא הם ראויים לקבל ממנו את ברכתו.

כי תשא: עליות וירידות

חטא העגל הינו אחד משני החטאים הגדולים ומהפורסמים ביותר של ב"י במהלך 40 שנות נדודיהם במדבר, יחד עם חטא המרגלים אשר עליו נענשו ב"י ביתר חומרה.הנפילה הגדולה של ב"י אחרי ההתרוממות האדירה במהלך התגלות ה' במתן תורה מעוררת באופן טבעי את האימרה " מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".המוטיב החוזר ונשנה של עלייה מחד וירידה מאידך חוזר ונשנה בכל סיפור החטא:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם

אי ירידתו של משה בזמן כפי שחיב אותו העם הוא השורש לכל המתרחש אחר כך.העםםנמצא במעלה גבוהה אך נזקק לחפץ מוחשי כדי לעבוד את ה' ולכן מבקשים להם את העגל שיחליף את מי שהעלה אותם ממצרים ואף העלה אותם למדרגת עובדי ה'.הם מעלים עולות לעגל המחליף את משה ורואים בו כמי שהעלה אותם למעמדם הנשגב.אם שורש החטא החל משום שבושש משה לרדת הרי שירידתו למטה היא גם תחילת הכפרה שכן מעשיו של משה בירדו הם שבירת הלוחות,השמדת העגל והריגת החוטאים מהעם.משה היורד אל העם נמצא במדרגה עליונה יותר מאשר העם המעלה עולות לעגל שכביכול העלה אותם ממצרים.מה שחותם את מעשה חטא העגל הוא עלייתו של משה בשנית כדי להשלים את תהליך התיקון של החטא.פתחנו באי ירדת משה וחתמנו בעלייתו בשנית ללמדנו שגם עליה וגם ירידה יכולים להביא לתיקון והצלה ובלבד שהם משמשים אמצעי להשגת מטרה זו.